לדעתי המערכת של קירה רדיניסקי מרשימה דווקא בגלל שהיא *לא* בקנה מידה ווטסוני. ע"פ המאמר נראה שהשיטות יחסית פשוטות ולא מתחכמות (קלרסטרינג היררכי, הגדרה מאד פשוטה של פונקציית הדימיון כסכום וכו'), המשאבים הדרושים קטנים למדי (הם השתמשו ביותר מ-20 מחשבים!!) ועדיין מצליחות להוציא סיגנל מעניין.
אין לי ספק שנעשתה עבודה רבה כדי לגרום לרכיבים השונים לעבוד חלק ביחד, אבל ניכר שהדגש הוא על הייצוג ועל הבעיה ופחות על הפתרון הספציפי או התחכום האלגוריתמי. זה יפה מאד.